לאתר יזכור של צהל

הדלקת נר זיכרון

נרות לזכרו

14.3.2001

יהיה זכרו ברוך

הנהלת בית ירח

23.4.2001

יהיה זכרו ברוך

ישי קופילבסקי

25.4.2001

יהיה זכרו ברוך

פרלה יאנוס

15.4.2002

יהיה זכרו ברוך

שחר שחם

15.4.2002

יהיה זכרו ברוך

יסמין ליפשיץ

15.4.2002

יהיה זכרו ברוך

עלמה כץ

6.10.2002

מתגעגע אליך אחי

אביחי דרוקמן

6.5.2003

יהיה זכרו ברוך

שחר שחם

6.5.2003

יהיה זכרו ברוך

גיא פרישקולניק

6.5.2003

יהיה זכרו ברוך

ליאור גשורי

16.11.2003

נזכור אותך תמיד

חמוטל ליבוביץ

25.4.2004

הייה חזק

אורי אפרת

4.5.2004

יהיה זכרו ברוך

איה

2.6.2004

אייל תמיד תהיה חלק מלבי

גילי אזבל

10.5.2005

יהיה זכרו ברוך

גיא פרישקולניק

21.3.2007

יהיה זכרו ברוך

ארבל

22.4.2007

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים

לי רביבו

17.7.2007

לא אשכח...לעולם

ורד

16.11.2007

יהיה זכרו ברוך

אסף

7.5.2008

ת.נ.צ.ב.ה

יגאל בנודיס

28.4.2009

יהיה זכרו ברוך

אייל ברמן

28.4.2009

יהי זכרו ברוך. הי"ד

רותי

28.4.2009

יהיה זכרו ברוך

תמי לוי נחום

18.4.2010

יהיה זכרו ברוך

ולדי

19.4.2010

איפה ישנם עוד אנשים כאלו

ברודט ירח

5.5.2011

יהיה זכרו ברוך

אלי

5.5.2011

אוהבת

מיכל אביגדור

5.5.2011

זוכרת את חיוכו הצנוע

דליה גרבר

8.5.2011

זוכרת את חיוכו הצנוע

בן קלס

9.5.2011

יהיה זכרו ברוך

כרמית

9.5.2011

נשארת צעיר לנצח

סיון שדמון

9.5.2011

כתבו עליו הקצין שהפך את העולם - מתאים לו - עבד איתנו ברפת - לקחתי אותו בטרמפ כשעלה ללבנון בפעם האחרונה מאז נשאר רק הזיכרון, מנהיג שידע לאן ולמה הוא הולך.

אילן בן נון

9.5.2011

כואב כואב

יגאל בנודיס

23.4.2012

יהיה זכרו ברוך

אלי

23.4.2012

זוכרת ואוהבת

מיכל אביגדור

23.4.2012

דוד יקר אני אוהב אותך

מור אביגדור

23.4.2012

אוהב ומעריץ, מנסה ללכת בדרכך

לירון אביגדור

23.4.2012

איליק שלי, עוד יום זיכרון ואני מתגעגעת . יש רק תמונות וסיפורים. אני רוצה לחבק ולנשק ואתה בתמונה.

אורנה שמעוני

24.4.2012

החיוך, המנהיגות והאיכפתיות מלווים אותי כל הזמן, כך אזכור אותך אייל

שוש פרח

20.4.2015

לזכור ולא לשכוח

יוחאי שחם

20.4.2015

באהבה

מיכל אביגדור

20.4.2015

לאיליק שלי, ילדי הצעיר, העולל והילושקה

אורנה שמעוני

כתבו עליו ושלחו אלינו

 

אורנה כתבה לאיל

 

יום שישי הגיע

שעת צהרים מאוחרת

ואתה לא בא.

ואני כסהרורית מסתובבת

כמו תמיד ואתה לא בא.

 

כל אחד במדים

עם הקיטבג והנשק

הוא הילד שלי.

עם הצעדים הנמרצים

והחיוך הביישני

הוא הילד שלי.

 

ואתה לא בא ואני בוכה

והשמש מטפסת

והפרחים בוהקים

בדמעותיי מורווים

והשבת בפתח.

 

ואתה לא בא ואני בוכה.

למה? למה העולם ממשיך סיבובו?

למה השמש ממשיכה בליטופה?

למה לא נובלים הפרחים?

למה כולם צוחקים ושמחים?

צועקים ומתווכחים.

 

ואני זועקת, אני בוכה

"תחזירו לי את אילי שלי!"

"תחזירו לי את שומר הצדק והמוסר שלי!"

"תחזירו לי את העוגן שלי!"

"תחזירו לי את הילד הקטן שלי!"

 

ואתה לא בא ואני בוכה

ואני בבית נושמת את כולך

עם ריח המדים המיוזע והמתוק

ושניכם, אתה ואבא,

מחייכים, אלי, אהובי מהתמונות

זועקת אני לחבקכם, להיות איתכם

 

ואתה לא בא ואני בוכה

 

אמא

 

 

דברים ליד קברו של איליק שלי ביום הזיכרון 2009.

 

יום הזיכרון השנה התחיל אצלי בבה"ד 1. שמחה והתרגשות גדולה נכדתי הבכורה צפנת

סיימה את קורס קצינים. התרגשות למשפחה כולה להורים לאחים לסבא וסבתא לצפנת.

אני נוחתת לעולם אחר . עולם הזיכרון והכאב. עוזי סבא של צפנת ואבא של איל איננו כאן , הוי כמה היה גאה בנכדתו. הוא לא היה לראות את איל על אותו מגרש מסדרים וממשיך להכשיר קצינים. גם הוא היה מדריך בבהד 1 לפני מיליון שנה. איל לא רצה להדריך בבית הספר לקצינים, נאבק לעלות לגדוד והצליח. עלה לחטיבה 7 והספיק להיות בה שבוע. מח"ט 7 אמר שישלח לבה"ד קצין אחד.

מוני חורב עם שטרן (לימים האלוף שטרן) שניהם מפקדי בה"ד 1 באותם ימים לא הסכימו

בשום  פנים לחילופין. איל נאלץ לקבל את הפקודה. מדריך שם שני מחזורים. מתפתחת אצלו השקפת עולם שמסתובבת סביב הכשרת הקצינים. כולו עוסק במה זה קצין בצה"ל ומה משמעות "אחרי".

יוצא למאבק חינוכי עם קציני השריון שכל אחד חייב משך שרותו כקצין, להדריך בבה"ד 1 בתוך מסלול הקצונה של צה"ל. איל לא מפסיק להטיף לכך.

אני יושבת ובוהה על מגרש המסדרים, קצינים חדשים ונכדתי ביניהם. עיניי מתמלאות דמעות ואני

מתרכזת בדמותה של צפנת כדי רק לשמוח. עונדים את סיכת המ"מ ואני חושבת כמה היה איל

גאה לענוד אותה לחניכיו. התידעתי אליהם רק אחרי נופלו. רק אחרי, ידעתי עד כמה אהבו והעריכו אותו עד הערצה, רק אז שמענו מחבריו המדריכים ומהצוערים כמה השקיע באני מאמין. רק אז נודע לנו שכינו אותו המאמין ו"כאן 10 דגלונים" וכיצד נאבק עד מפקד הבה"ד על כל חניך ועל כל צ'נס נוסף לפני הדחה. איך קרא לו דורון  "הוא אגדה בשבילי אמר...ישב איתי ימים כדי להטיף שקצין אסור לו שירד מהארץ כי זו ארץ שרק מתים בה.  לא, אמר איל, זו ארץ שעליה אנו נלחמים בשביל החיים.

רק אחרי הבנתי את מה שכתבו בוגרי בית ירח על תמונתו בחוברת המחזור "טוב למות בעד אידיאל".

אני ממשיכה בריחוף ומנסה להיות רק עם צפנת ואושרה, כן היא נראית לי מאושרת בקבלה את סיכת המ"מ. הריחוף מביא אותי לחפש את חדר ההנצחה. לא, אין. אני עולה למגורי הצוערים. היום גם של בנות. אני רוצה לראות את המיטות, הארונות, הארגזים, את מי זה מעניין, המשפחה לא מבינה.

אותה צפיפות של חברות אותה שמחה של סיום פרק.

חזרתי לבה"ד אחרי היום הנורא. אז עברנו במגורי הסגל וראינו את החרוב שנטע עם מפקדים בתוך רחבת המגורים. עץ ששורשיו יעמיקו. הלכתי לחפש את החרוב. איני יודעת אם מצאתי.

אלפים סביבך ולפתע את לבד, רוצה שכולם יזכרו, מחבקת את נכדתך ורוצה לזעוק.

פתאום את בתוך התהום החשוך ללא מוצא,

פתאום נוחת עליך יום הזיכרון ואת רוצה שכולם יבכו על הבן שלך שלא יחלום יותר.

אני מסתכלת אליכם ואל מגרש המסדרים ורואה את איליק שלי.

הוא לא בגילכם, הוא כמוהם שם, על המגרש, בן 21.

הוא זורק את הכומתה ומתחבק עם חבריו ובהתבגרות של עוד חצי שנה, הופך למפקד, שעונד להם את הסיכה ונרגש "אלה הם חניכי". זאת שנת 1997 השנה של אסון המסוקים,של  רצח הבנות בנהריים.

ואיל בבה"ד 1. באסון המסוקים  צלצלתי אליו לספר לו על חבריו. הוא כבר ידע. הייתי מאוד נרגשת בטלפון והוא כאילו כעס עלי וכאילו אמר אמא באיזה זכות את בוכה אני חי והחברים שלי מתים. כאילו הזכות לבכות רק לאמא. ומה אני בכלל, ג'ובניק בבה"ד 1.

ראיתי אותו ליד אבנר, את הילד הקטן שלי במדים של קצין, בוכה על חבר ילדות ואח"כ ליד קברו של אבא, כאן, ואני לידו ולא יכולה להפסיק את בכיו.

חוזר הבזק היום הנורא, יוסי גריבי המג"ד של בה"ד 1 מספר מה עובר עליו באותו יום ואיך מספר למד"כים.  ומה הם מספרים על איל. ושוב מול מגרש המסדרים והוא ביניהם עונד לצוערים סיכת מ"מ.

משתלטים הגעגועים

לשער המתולתל הארוך לפני הגיוס, ידי המחזיקות במספרים וגוזרות את מחלפותיו,

המדים, הטנק המחורר, ריח הגריז מהידיים, זעת גופו בבגדים,  הכל בנשמתי.

התמימות הגברית והסטוץ הראשון בבה"ד 1

איל לא ידע אהבה מה היא 

יישאר בתמונות במקום עם ילדים מתרוצצים

רק געגועים. תחושות של מגע,

דמות שמשתקפת מכם,

תנועה שלכם שמזכירה אותו,

טון דבור שנשמע, מחזיר צליל קולו.

תלתליהם של נכדי כקטיפה שלו בידיי.

 

 לא יחלום, יישאר בחלומי,  לא יאהב, יישאר אהבתי.  שלי תמיד.

                                                                                            אמא

15.4.2013

אייל, אזכרך לעד,

אותך, עם  חיוכך הרחב וביישני,

אותך, קיבוצניק תמים ומלא אידיאלים,

אותך, מפקד  טנק  של צוותנו - קצת קשוח ולא מוותר  -במוצב דמסקיה ובעאיישיה

אותך, איש חכם ורחב אופקים שאינספור נושאים עברו בפינו  בלילות של מארבים.

לפני יום ארור ההוא, ידעתי  שעתיד  צבאי  מפואר ממתין לך...

לאחר אותו יום הנוראי... לא פעם שאלתי את עצמי...לו לא היית נקטף טרם עת...מה היית היום?

ברור שהיית מגיע לגדולה כי מחומר מיוחד היית עשוי, שורש חזק באדמה היה לך, איש טוב היית...

שם טוב השארת אחריך, אייל!

 

סלח לי שמזמן לא פקדתי את קברך,

ייפול  הגיבור בשדה הקרב אך תהילתו  תחייה לנצח!

 

בהצדעה, מפקדי!

 

חטיבה 7, גדוד 77, פל' ח'

רס''ר (מיל' ) בוריס רבקין