ביתנו היה בית בסגנון עתיק, יפה ומסודר כביתו של אדם מהמעמד הבינוני לא אמיד, עם זאת לא היה חסר לנו דבר

.אמא היתה עקרת בית למופת ועבדה בבית מסחר

.אבא עבד למען הקהילה, לימד עברית ולימודי קודש ב"חדר"

בבית היה רקע דתי ושרתה אוירה מסורתית. בשבתות, חגים ומועדים נפגשנו .עם המשפחה המורחבת והיתה תחושת משפחתיות נעימה

מנהלת בית הספר היתה אנטישמית, לא כן ילדי בית הספר ביניהם לא הרגשנו .שונים ומצאתי לעצמי חברים וחברות

.בעת ההיא נשארנו יחד

בפרוץ המלחמה הוצאנו מביתנו וחבר של אבי מצא לנו מקום ב"מקווה" שם גרנו בתאי ההלבשה. עונת השנה היתה חורף והקירות נטפו מים. בנס לא חלה איש מאתנו בחורף ההוא. בתאי ההלבשה של ה"מקווה" היינו חודשיים עד שגרשו אותנו והורי מצאו חנות נטושה ללא מים וללא שירותים שם גרנו. אמא כהרגלה הצליחה ל"ארגן" לנו תנאי מחיה בסיסיים. בנות המשפחה שגרה מולנו .לימדו אותנו את מלאכת הסריגה וממלאכה זו התפרנסה משפחתנו בדוחק רב

.בתקופה זו הייתי בת 16

.בתנאים אלו חיינו חצי שנה

.אמא נלקחה בסלקציה בשנת 1940 , ונרצחה תוך כדי נסיעה במשאית גז

.אחי בצלאל נלקח עוד קודם לכן למחנה ריכוז שם מת ברעב

.משפחתנו, או מה שנותר ממנה הועברה לגיטו לודז' בקרונות רכבת בקר

בגיטו לודז' גרנו ארבע משפחות בחדר בתנאים קשים ביותר. בבניין היו עשרה חדרים והיה רק חדר שירותים אחד. המטבח היה בחצר שם בישלו הגרמנים מרק כרוב מהעלים החיצוניים בלבד. אני ואחותי לא הסכמנו לאכול מכיוון שראינו איך מכינים את האוכל, אך הרב שכנע אותנו לאכול. הסקה לא היתה והציוד שהיה בחדר היה תנור לבנים ושלוש מיטות. אבא ישן על מזרון ואני, .אחותי ודודתי ישנו במטה אחת

בגיטו לודז' היו לנו בעיות פרנסה ומזון. לאבא לא היתה עבודה, אחותי ואני .עבדנו ובכסף שהשתכרנו קנינו כרטיסים לקניית מנה זעומה של מזון

אני עבדתי בקליעת צמות קש לחימום נעלי הגרמנים, הקש היה קפוא וידי היו פצועות מהעבודה, אחותי עבדה בבית הספר על שם גלזר בתפירת מדים .לחיילים גרמנים

.אבי נפטר בשנת 1942 מרעב. הוא שכב על המזרון חוור כמו סיד ונפוח מרעב

לאחר מותו של אבי נשארנו רק אחותי ואני והיינו חסרות אונים. אח של אבי לקח אותנו אליו ואימץ אותנו, בכך הציל אותנו כי בחיסול הגיטו נשלחו כולם לאושוויץ ושם סביר להניח לא היינו שורדות,

בגטו למדנו מקצועות שהתאימו לגילנו שלוש פעמים בשבוע במערכת החינוך .שלא פסקה מלהתקיים

בשנת 1944 הועברתי למחנה עבודה בויטנברג שם שהיתי מאוקטובר 1944 עד 25 לאפריל 1945 . התנאים במחנה היו קשים. עבדתי במפעל לייצור חלקי מטוסים. העבודה היתה קשה מאד, בית החרושת היה מרוחק 7 ק"מ מהמחנה כך שהיינו צריכים לצעוד כל יום ברגל מהמחנה לעבודה. כמעט ולא היה אוכל, כל יום העירו אותנו בשעה ארבע לפנות בוקר כדי לספור אותנו. עם הזמן נמלאנו כינים בכל חלקי הגוף. המתים היו נזרקים הצדה על מנת לתת לגרמנים לעבור.

.מתוך 150 הבנות שנכנסו למחנה נותרו 70

ב- 23 באפריל התחילו ההפגזות של הרוסים על העיר שהיינו בה. הגרמנים הודיעו לנו שהעיר בסכנה ויש למסור אותה לידי הרוסים. עם זאת הגרמנים לא נכנעו והעיר הופגזה קשות. בזמן הזה ירדנו לבונקר על מנת לא להיהרג. לאחר יומיים קשים הגיעו לבונקר ראשוני הרוסים על אופנועים והחליטו שכדי להציל אותנו מההפגזות יעבירו אותנו לכפר גרמני בטוח. בכפר זה לאחר שש שנים בפעם הראשונה התקלחתי ולבשתי שמלה נקייה. היינו כמה ימים בכפר, התאוששנו מעט ואז החלטנו דודתי, בת דודתי ואני לחזור לפולין הביתה ולחפש אנשים שהכרנו. לא היתה רכבת באותם ימים כי הרכבת הופצצה, לקחנו עגלה עם אוכל, סחבנו את העגלה כעשרה ק"מ ביום, כל זאת מה- 10 לאפריל ועד 10 .ליוני

במסענו הגענו לעיר גרמנית קוטקוס ממנה יצאה רכבת לפולין. ברכבת לא היה מקום ועלינו על צידו החיצוני של הקרון. הגענו ברכבת חזרה ללודז' שם פגשנו את בעלה של בת הדודה להם היתה דירה בלודז'. גרתי עם המשפחה בתקופה .מסוימת ובערבים למדתי

לאחר תקופה הכרתי את בעלי לעתיד שהגיע מרוסיה, שהינו עוד חצי שנה .בלודז'

בעלי היה ציוני מובהק והחליט שאינו רוצה להישאר בפולין אלא לעלות לארץ .ישראל

באפריל 1946 יצאנו מלודז' ב"עליה ב" לארץ ישראל. עלינו על אוניה בלתי לגאלית אונית "מולדת" במילנו באיטליה שם גם נישאנו. האוניה התחילה לטבוע בים ונאלצנו לעבור לאוניה אנגלית שהעבירה אותנו לקפריסין, שם נולדה .בתנו רחל בבית חולים בפמגוסטה

בקפריסין התנאים היו גרועים. גרנו בפחונים, החום היה כבד, הילדים לא היו איתנו רק התינוקות. לאחר מחנות הריכוז גם קפריסין היתה טובה לנו, היה .אוכל, והיו שליחים מארץ ישראל שהעבירו לנו שיעורים בנושאים שונים

ב- 29 לנובמבר 1947 היה יום הולדת למלכה אליזבט והיא החליטה לתת רשיונות עליה לאלה שיש להם ילדים קטנים, אז עלינו לארץ ישראל. ביום זה היתה הכרזת המדינה וגולדה מאיר באה למעברה ברעננה לקבל את פנינו .בחגיגת יום הכרזת המדינה

בשהותנו במעברת רעננה, משה בעלי היה נוסע מידי יום לחפש עבודה ודירה. השגנו הלוואה דרך הסוכנות ושכרנו חדר ברמת גן, שם גרנו ארבע שנים. לאחר .ארבע שנים קנינו דירה בה אנו גרים עד היום

.במשך השנים נולדו לנו שני ילדים, בן ובת, זאב (זאביק) וחדווה

.סבא נפטר לדאבון לב ב- 1993