"אני"

ממש בתחילת העבודה רשמתי לעצמי מספר נקודות:
חיים בפינלנד, חיים בארץ, חיפוש השתייכות, החלטות, זיכרונות, רגשות שלי, לאיפה אני שייכת, איך אני נראית בכל מקום?

אבל מהר מאוד גיליתי שאלה הן נושאים שאין לי שום רצון לצייר.

זה מסובך מידי, עמוק מדי וזה קשה מידי.

מספיקה לי התמודדות שכפויה עלי גם ככה עם הדברים האלה אז למה שהתעסק בזה גם בציור?

לא רציתי.

התחלתי לחפש נושא אחר לעבודה ומצאתי נושא שהתאהבתי בו מייד.

ציטוט מהאיגרת הראשונה אל הקורינתיים, פרק י'ג המתאר אהבה בצורה מדהימה, ואת זה רציתי לצייר.

אפילו הרגשתי שהנושא הזה מאוד קרוב אלי כי זה משהו אליו אני שואפת.

הוקסמתי מהעניין ורציתי לשקוע בו.

באלבומים משפחתיים מצאתי תמונות שנקשרתי אליהם ושהתקשרו לנושא האהבה.

התחלתי לצייר את התמונות דרך פרשנות אישית.

לתדהמתי האווירה שנוצרה בשיעורים לא דווקא התקשרה לאהבה בשיא מתיקותה, תאורה ואמיתיותה כמו שרציתי.

נמשכתי לצבעים כהים שיצרו את האווירה שלהם:

דרמטיות, מלנכוליות, ושלווה.

לא יכולתי לשלוט בבחירת הצבעים ובאופן שימושם בהם, משום שמשהו מבפנים הכתיב לי מה לעשות.

כאן גיליתי שהלכתי לאיבוד עם הנושא שהגדרתי לעצמי לא הצלחתי לרסן את רגשותיי האמיתיים ולזייף דברים.

דברים שניסיתי לדחוק פנימה פשוט יצאו החוצה על גבי הדף ובעצם חזרתי לנקודות שניסיתי לברוח מהן בתחילת העבודה.

רק ברגע שציירתי את הציור האחרון הבנתי שלכל הציורים יש כל כך הרבה משמעות בשבילי.

הציורים משקפים תהליכים משמעותיים שעברתי בחיים שלי, תהליכים שעדיין לא הושלמו.

   סאנה.